|
יום · חדש
תולדות ממלכת הצלבנים בא"י
 |
|
שאלה בקומבינטוריקה. נניח שיש לי ארבעה מדפים - בכל אחד מהם יש די עומק לשלוש שורות של ספרים, לערך. נניח שכמות הספרים שלי מצריכה את מרבית המרחב הזה. נניח שאני ממש מוכרח לסדר סוף סוף את הספרים בארון, כדי שאוכל לשטוף את הרצפה ובכלל.
בהתחשב בכך שהמדפים נמצאים גבוה (מדפים עליונים של ארון), איך אני מסדר עליהם את הספרים כף שיצא לי להתקל בהם עוד לפני שאני עובר דירה? |
|
|
הדר צודקת. הי"ח התחיל להשמיד מזוזות. חבל, יצאה אחת עם קיטור.
(תשמרו מחוץ לדפדפן לפני הלחיצה על "פרסם") |
|
|
יש דבר באינטרנט ושמו הוא נא-נו-ווריי-מו, או בפתיחה מלע"ז - חודש כתיבת הרומן הלאומי. בעוד שהחודש הפך כבר מזמן לבינלאומי, העיקרון נשאר: מדובר במעין קבוצת תמיכה חובקת העולם המערבי, המונה כ200,000 משתתפים אשר מנסים לכתוב ספר באורך 50,000 מילה כל אחד במהלך נובמבר. ב2007 נרשמתי לדבר הזה אך לא עברתי את ה3,000 מילה, ב2008 הועסקתי ע"י הבה"דובקה, ואילו עכשיו אני שוב נכון לשים נפשי בכפי בכלל, ובפרוייקט הזה בפרט.
אז דבר ראשון - תכירו שיש. ככל שיותר חברים משתתפים בזה, כך זה יותר כיף. רמז רמז. רמז.
( והנה הבקשה לסיוע, בעצם ) |
|
|
אחת מהסיבות לכך שאני חושב שאהיה נהג גרוע, במידה ואהיה כזה, היא הקושי שלי לחכות בשקט, לעצור את התנועה. כשאתה הולך רגל, רמזורים נקרים לפניך לעתים רחוקות בלבד, וגם בהם אפשר ללכת קצת בסיבובים. אני חושש שעמידה בפקקים, כאשר אני אמור להיות בתנועה, תוציא אותי מדעתי. מה שגם כן, לא כל כך טוב כשאני ברכב.
הסלידה הזאת הביאה למצבים מגוכחים בהם החלטתי על מחוז חפצי על פי הרמזור הפנוי (כמו בפרק ההוא בד"ר הו), ושעברתי ערים שלמות (לא גדולות מדי. מני כפר-סבא ורחובות) ברגל, בשל חוסר הרצון לחכות לאוטובוס. הייתי עוצר בתחנה, מחכה שלוש דקות, מתעצבן על חוסר המעש וממשיך לתחנה הבאה. וכל הלאה, עד שהייתי מגיע למקום יעדי.
בחברה זה כמובן אחרת. עיקר התנועה אינה נעשית ברגליים, הגוף רק נמשך אחרי השיחה, ויכול להמתין כמה שבא לו.
בנוסף. לא אני לא יודע אם זה ידבר למי מהקוראים פה, אבל בבאר שבע נפטרה היום משוררת ילדים נפלאה בשם רנאטה מוחה, אשר כתבה בשפה הרוסית ומאד יפה. אם זה יגיד משהו, לימדה אנגלית במכינה בבן גוריון. היא הייתה מהעיר שלנו שם והכרתי אותה, אף כי לא היטב. עצוב.
|
|
|
מוקדש למישהי שהתלוננה בפני שהצבא אכל לה את ההשראה.
זה לא הצבא, לא. כמה שמפתה לתלות את האשמה במפלצת הירוקה החביבה על כולנו, זה נראה לי יותר כמו עניין שבמחזורי החיים. אני חושב שההשראה כפי שאנחנו זוכרים אותה כבר לא תחזור. לא אותה ההשראה של כיתה ט', או אפילו י"ב. וזה כי אנחנו לא ילדים, והמוזות, כמו גם יתר יצורי ארקדיה, לא מתגלות בפני מבוגרים ככה סתם. הדחף הגרפומני הטהור שאנחנו זוכרים מלפני כן היה רק טיזר, הבטחה. כמו שאמר ג'ק לונדון – "אי אפשר לחכות להשראה. צריך ללכת ולצוד אותה עם אלה".
התודעה נעשית כבדה יותר עם הזמן, ניצוצות הפליאה שבאוויר כבר אינם מספיקים כדי להבעיר את אותה האש האלוהית שהייתה מרקידה אותה חיש קל. כעת, כדי לנתק את התודעה מטרדות העולם הזה, מהקשרים והסיבוכים שמצטברים בחוטי המחשבה, ולגרום לה לעוף למעלה - צריך מפוחים. צריך עבודה מדוקדקת ומייגעת, תכליתית ועניינית כדי לצוד את הניצוצות האלה, לשמור אותם, לגרום להם להתפס בעובדות ובמילים, ולחזות אז שוב, בלהט ההשראה. ולו רק לרגע.
התחליף שלה הוא הרצון. לא רצון ליצור, אפילו. רצון לקיומה של יצירה שלך. שתשא את שמך ותשקף את עיוותי החשיבה הייחודיות שלך. איזה מן שרטוט מהזיכרון של איזו מן פינה נידחת מעולמך הפנימי. ובהנתן הרצון הזה מגדירים יעד, מסלקים גורמי הפרעה, והולכים לעבוד. אחר לא ניתן לנו.
וכן, לפעמים זה שווה את זה.
|
|
|
לאחר צפייה במחזה נוסף של חנוך לוין (בהכוונתו וחברתו האדיבות והמצויינות של גל אבנת), התחלתי לתהות באיזו סוגה (אוט מוטב להגיד - מסורת. אני עדיין מתקשה להאמין בקיומם של רעיונות שהומצאו אחרי המאה החמש עשרה) הוא בעצם כותב. ברור שזו לא טרגדיה - טרגדיה עוסקת בגבוה ובנשגב בעוד שלוין עושה את ההפך מזה. זו לא קומדיה - לוין אינו מאפשר פורקן לחצים, הוא נותן להם להמשיך להצטבר, כל אנחת הקלה תתעוות לכדי מועקה נוספת (זה אחד מהכלים היותר חזקים שלו - כשהמחזה נטול מבנה קונבנציונאלי, הצופה לא יכול לצפות לקטרזיס. לוין מסרב לתת לך קטרזיס. הסצינות נערמות זו על זו בגרוטסקיות, עד אשר מגיע הסוף). זה לא אבסורד ממש - יש הגיון בטירוף הזה, והוא עקבי וחודרני כפי שרק הגיון של מטורף אמיתי יכול להיות.
ואז עשיתי את החיבור לדאנס מקאברה, אותו מוטיב אמנותי של ריקוד המתים מן המאה הי"ד, והדברים התבהרו לי. והיה שם הכל, את הריקוד הנואש של השווים בפני המוות הנוכח בכל, ואת הניסיון לחפות על המערומים בקישוטים ומטרות, את הקצב התזזיתי, הרצף הקליידוסקופי. העליצות של ההולכים למות ואין להם את מי לברך.
בנוסף:
כשאני צופה בדברים של חנוך לוין, אני מרגיש כאילו מישהו חולף מעל קברי.
|
|
|
The sound rule in the matter would appear to be like many other sound rules--a paradox. Drink because you are happy, but never because you are miserable. Never drink when you are wretched without it, or you will be like the grey-faced gin-drinker in the slum; but drink when you would be happy without it, and you will be like the laughing peasant of Italy. Never drink because you need it, for this is rational drinking, and the way to death and hell. But drink because you do not need it, for this is irrational drinking, and the ancient health of the world. |
|
|
נדמה לי שהדחף הזה של חיפוש האל, שטמוע בנו, נמצא שם על מנת שנוכל למצוא את האדם. ואם נמצא, שנדע מה להגיד לו.
|
|
|
מבחינתי, תמיד קל היה למתוח את הקו בין להיות רוסי, ללהיות חלק מהתרבות הרוסית. אני די גאה בהשתייכותי לזאת, ושמח מדי יום שאינני רוסי ממש. או אוקראיני. סך הכל, אני גם חלק מהעולם דובר האנגלית במידה דומה. אבל לפעמים בכל זאת כואב להסתכל. יותר מחצי עשור פועלת שם תנועת הנוער "נאשי" ("משלנו"). הארגון הוקם על ידי המדינה על מנת להביע פטריוטיות בריאה ולהאבק בפשיזים המחכה להרים את ראשו (ועל זה אמרה כבר אוריאנה פלאצ'י שיש שני סוגים של פשיסטים באיטליה - פשיסטים ואנטי-פשיסטים). בפועל, השימוש בתנועת הנוער היה בעיקר ככוח זמין להוציא להפגנות פרו-ממשלתיות (אני זוכר כמה וכמה סיפורים מאבותיי על הפעמים בהם מקום העבודה הוציא אותם להפגנות ספונטניות נגד מדיניות ארה"ב בהונדורס ושכאלה), או להוות כוח נגד להפגנות הבודדות שהיו אנטי. כבר מאז ההקמה נשמעו קולות שמה שמבדיל בין הנאשים לנאצים זו אכן אות אחת. ואילו עכשיו (מעתון): על בסיס דרוז'ינות (כמו סניפים, כנראה. המושג דרוז'ינה מציין חבורת לוחמים במרחב הסלאבי הקדום) הנוער ההתנדבותיות של תנועת "נאשי", נוצרת רשת כלל-לאומית של דרוז'ינות. מארגניה מתכננים לאחד תוך שלוש שנים 100 אלף בני נוער שגורלם לא שפר עליהם, אשר יפטרלו ברחובות עם נשק הלם. "אנחנו מוצאים חבר'ה שממש חיים ברחובות, שאין להם במה להתעסק, אין להם כסף או תחומי עניין. אנחנו מספקים להם חדרי כושר, מלמדים אותם סוגי ספורט שונים - קרביים או משחקיים. עובדים עם אותה קבוצת סיכון שיכולה, באופן פוטנציאלי, לשבור בקבוק על ראש של מישהו או לנפץ שמשות עם אבנים" מספר מנהל פרוייקט הדרוז'ינות, סרגיי בוחאן, לאתר "גזטה.רו". את הצעת החוק התואמת, שהועלתה לרמת משרד הפנים, הבטיחו לקבל כבר בסתיו הזה. על פי הצעת החוק, הדרוז'ינות העממיות צריכות להיות בעלות תעודה אחידה ומדים מיוחדים. הם יוכלו לבדוק מסמכים לאזרחים, לערוך חיפוש בכלי רכב פרטיים ולהפעיל אלות או גז לצרכי הגנה עצמית. יופי. ממש יופי. מישהו רצה שאכתוב פה על הבאסיג', שדיכאו את המחאה האיראנית. אז הנה הם. הם אף פעם לא נגמרים, אותם נערים שגורלם לא שפר עליהם עם מדים ואלות. אף פעם. |
|
|
אי הקופים החדש הוא דווקא ממש סבבה |
|
|
היה אחלה. אם גם אתם חושבים ככה, הסבירו את עצמכם שם
הבה נראה אם נצליח להתעלות מעל האילן הגבוה [אזהרת נוסטלגיה חמורה] ההוא [סוף אזהרת נוסטלגיה חמורה]
|
|
|
יצא לי בעוונותיי לקרוא אתמול כתבה באיזה מוסף של ידיעות אחרונות, בו מיטב הפעילים למען זכויות כלשהם מחו בקולות תרועה על הסרט החדש של דיסני, שיציג, בפעם הראשונה... <טה-דאם, טה-דאם, תופים וחצוצרות> נסיכת דיסני עם צבע עור שחור. לאמרך - התבגרנו, אנחנו כבר לא תומכים בנאצים.
העלילה מתרחשת בניו-אורלינס, בו הגיבורה (ששודרגה ממשרתת לטבחית בעקבות הגל הראשון של המחאות) עושה גם ג'אז והווי אפריקאי כולל, ללמדך שלא רק צבע העור הוא שקובע. לגיבורה קראו מאדי - וזה גורם לגל המחאות הראשון - "זו מילה שנשמעת כמו 'מאמי', כינוי נפוץ למשרתות". דיסני נכנעו ועברתו אותה לטיאנה הנסיכותי-גנרי, אבל אז הותקפו בשל הפאבולה, בה המכשף הרע הוא איש וודו - "תארו לעצמכם שמי שהיה הופך את מאדי ונאבין לצפרדע היה כומר נוצרי. מה הייתה התגובה הציבורית אז?". אז בשלוף אני יכול לציין את הפקת הדיסני ל"גיבן מנוטר-דאם", שבה הרשע המובהק הוא כומר, ואני לא זוכר היסטרייה מיוחדת של הותיקן בנושא (התרגלו המסכנים). יש עוד מצויירים שאני זוכר, גם אם לא של דיסני - ולא פלא, כמרים זוהו לעתים קרובות כעוסקים בכישוף. ואני לא מדבר רק על גרברט מאורילק. פרט לכך, דתות הפידג'ין השונות (וודו, הודו, סנטריה וגו') מקבלות בצורה ברורה את קיומם של בוקורים, אנשים חכמים שמשתמשים בקשר עם הלואה שלא לטובת הקהילה. חוץ מזה, אם מי רציתם שילהקו בדמות הכוח המאגי בסרט עם מורשת כאילו אפריקאית? זה כמו שיאשימו את דיסני בכך שלג'אפר יש שם ערבי.
"... הוא פוגעני, ומגלה לא רק בורות גדולה לגבי ההיסטוריה, אלא גם חוסר רגישות לב" - באמת? דיסני? בורות גדולה לגבי ההיסטוריה? אחרי פוקהונטס, הגיבן מנוטר-דאם ומולאן? הגזמתם.
"עם זאת, כל נושא הנסיך הברזילאי מטריד אותי. אני מרגישה שנשים אפרו אמריקאיות מוצלחות [...] מוגבלות תמיד לזוגיות בין-גזעית. אני חושבת שנסיך ברזילאי רק מחזק את הסטריאוטיפ שאומר שגברים אפרו-אמריקאים הם לא מספיק טובים" - חבר'ה, חבר'ה, תתעוררו, רק לפני רגע בכיתם על הסגרגציה. עצם האפשרות לנישואין בין גזעיים הייתה רעיון די מהפכני לפני עשרים שנה.
"כשקראתי את העלילה, חשתי אכזבה מכך שהנסיכה מבלה חלק נכבד מהזמן לא כנסיכה קסומה, אלא כצפרדע" - אין תגובה. חוץ מעצה לדיסני - לא לתת לאנשים טיפשים לקרוא את העלילה לפני. שישלמו על הזכות לקטר.
כל זה מתייחס, כמובן, גם לפמיניסטיות שבחרו בזירות קרב מטופשות כגון זו כדי להביע משהו, ולכל יתר פעילי זכויות ה<הכנס מיעוט שקופח מתישהו>. אם אתם רוצים אמנות אחרת - תעשו כזו. ואל תתפלאו לגלות שדי קשה לכתוב משהו בעל ערך כשכותבים לצרכים פוליטיים.
אבל זה בסדר, בסופו של דבר. מגיע לדיסני. פרט לכך שאני מתעב אותם בעקביות מאז ומעולם, יש לדעת כי המכניס ראשו בכוח לסד העינויים של הפוליטיקלי-קורקטיות - בל יתפלא כשאצבעותיו ורוחו תרוסקנה.
אבל מה שהכי מביך פה, שמכל שלל הביקורת המטומטמת, אף אחד לא שאל למה בעצם נבחרה אפריקה על מנת להעביר טוויסט על אגדת עם גרמנית בשם 'היינריך הברזל'. למה נניח, לא ילכו על משהו אפריקני במקום (זכורה לי, בחינוכית דווקא, סדרת טלוויזיה חביבה בשם 'קסאי, לוק ומראנה', שעסקה בשני ילדים כושים וארנב מדבר, מנווטים את דרכם בין רוחות אפריקניות ומצילים מני כפרים באמצע. ממש סדרה מבוססת 'נשגבים', כשחושבים על זה, להוציא הארנב). אני מבין כמובן שאוהב הדוד תום הוא מוקצה מחמת מיאוס - על אף תרומתו האדירה למאבק נגד העבדות, הוא הוצא מתכנית הלימודים היות והשחורים שם מוצגים כעבדים, מבחינת - הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. אבל מה עם אגדות עבדים למניהם (או שחוששים להציץ פנימה, להשתמש במתח האמיתי שקיים שם), מה עם סרט על עלילות האח-ארנב, מכרסם שחור נוסף, אפרו-אמריקאי גזעי הפעם?
האם יש משהו עדכני יותר? מפותח יותר? הפנטזיה היחידה שאני זוכר בנושא היא 'נערי אננסי' של גיימן היהודו-בריטי. משהו שורשי יותר? או שהאליטה השחורה הייתה עסוקה מדי בריב על ייצוגם בתרבות האמריקאית על מנת לשמר את תרומתם הממשית לה?
|
|
|
באופן ספונטאני משהו (הרעיון צץ במוחי בשני בערב, בשלישי ראיתי דירות, ברביעי חתמתי על חוזה ונכנסתי), ולרגל כניסתי לקבע ושיפוצים בעלי מימדים אפוקליפטיים שזוממת אמי בדירתה שבירושלים, עברתי לגור בת"א. בדירת כוך נחמדת ביותר, שדירות תרס"ט 11, דירה 8, לצלצל פעמיים. הנוכחים מוזמנים כמובן לבקר, בקבוצות קטנות. קבוצות בהרכב של אחד (1), אני אפילו יכול להלין.
מאד מהנה לגור עשר דקות מהמקום אליו אתה אמור להגיע בבוקר. בניגוד לשעתיים ורבע. זה מאפשר לפתוח את הבוקר בהתעמלות, מקלחת קרה (כי אני חוסך בחשמל לדוד), ארוחה קלה וריצונת לעבודה.
גם חדר משלי זה מאד מהנה, במיוחד כשקוראים לו דירה ויש לי מפתח אליו. במיוחד לאור העובדה שהיה לי כזה בערך שישה חודשים מחיי במצטבר.
גם העובדה שאף אחד לא עוזר לי במטבח זה כיף. כי אני יכול לנסות ללמד את עצמי לבשל ולנסות על עצמי את התוצאות. והיי – אולי גם להוציא ככה גימ"לים. בכל אופן, החלטתי כמדיניות לקנות רק מוצרי יסוד. ולראות מה יצא לי מהם.
(מה שמזכיר – אני מחפש מתכונים מעניינים ועצות פרקטיות לתפעול המטבח)
ההחלטה לשמור על המטבח כשר מסבכת אמנם את החיים, אבל הרבה פחות ממה שחשבתי. בנתיים. מעניין שכמו בהרבה נקודות החלטה אצלי, לא היה לי שמץ של מושג מה אחליט בנושא, עד שבעצם נאלצתי להחליט. ואז כבר לא הייתה שאלה. אני לא בטוח למה.
(מה שמזכיר - אם מישהו יודע כמה עולה מזוזה או איפה אפשר להשיג כזו בזול, נא)
מסתבר, למרבה הפליאה, שגם המחסור במרחב מחייה זה דבר מהנה. כל פעולה פשוטה הופכת ככה לחידה בקומבינטוריקה, מה שכיף.
בהמשך למוטיב הכוך, החלטתי גם לנסות להתנזר מחטא האינטרנט. סתם כדי לראות כמה זמן יעבור עד שאפול בדמעות לרגליה של ספקית הקשר הקרובה. שורות אלה נכתבות מהצבא, שם דווקא יש לי. הפייסבוק, לעומת זאת, חסום פה, כך שאליו כנראה לא יצא לי להגיע בקרוב. מה שגם די משמח.
(במחשב לעומת זאת, אני עדיין משתמש. אם למישהו יש משהו קטן שיכול לשמש כשולחן מחשב, ואולי גם מכיל מגירה או שתיים – מאד אשמח לנסות ולשנע. במיוחד אם זה בגוש דן ונכנס לאוטובוס).
מאד חששתי מהעניין של להירדם באקלים התל אביבי. זה התברר לי כלא נורא בכלל. אולי בגלל שכל הפעמים הלכתי לישון מותש. אולי בגלל העובדה ששינעתי את כל חפציי על הגב בפרץ התלהבות ומספר נגלות.
(מה שמזכיר - נשארו בירושלים כמה ארגזי ספרים שהייתי רוצה בתל-אביב דווקא. אם יש ביניכם בעלי רכב הנוסעים מי-ם לת"א בזמן הקרוב, אנא ידעו אותי).
אז ככה, לפחות לחצי שנה הקרובה, Ich bin ein Tel-Aviver. ושומו שמיים, אני קצת נהנה.
|
|
|
כשתלמיד חכם נפטר, אומרים לפעמים כי הקב"ה זימן אותו לישיבה של מעלה. האם ניתן לזמן מישהו למילואים של מעלה, ומה בעצם זה אומר?
|
|
|
האמנם ולמה מנקדים את החי"ת של החרב בפתח בצירוף "חוגר חרב". איפה עוד זה קורה?
|
|
|
משמח שיש אצלי בדף החברים דיון בן 27 תגובות (כרגע) על מבוכים ואמונה ב"שם הורד" מעציב שאני לא יכול להפנות לשם את מרבית קוראיי, יען הם לא קוראים רוסית. ושלנו אין דיונים כאלה. וששנתי נודדת. |
|
|
מוכרח להיות אל. מישהו שיודע למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. למה אנחנו חוצים את הקו ואיפה אנחנו מציבים אותו. מישהו שמסרב להאמין כשאנחנו משקרים לעצמנו. מישהו שיודע כמה מאבק עשוי לעמוד מאחורי אי עשייה, כמה געש עלול להסתתר מאחורי מילה בודדת. מוכרח להיות. אחרת כל זה אכזרי מדי.
|
|
|
תגידו, יכול להיות שרק לי המילים "מנהיג העולם החופשי" נשמעות כמו שיחדש?
בנוסף, כל עניין הטוויטר והנוער הטכנולוגי של איראן צועק לי "קריפטונומיקון" באוזן ללא הרף. מי שטרם קרא - ההפסד שלו. מאד חבל שהמיזם שאבי מתאר שם לא יצא לפועל, כמה שידוע לי. היה יכול לשנות הכל.
זוהי גם שעתו היפה ביותר של הטוויטר. אני חושב שאיראן תוכל לתבוע ממנו אחוזים על הצמיחה במנויים. הידעתם: אמש היו צריכים להוריד את טוויטר לשעתיים מהאוויר לצורך עדכון התכנה ומני תיקונים, מה שעורר פאניקה רבתי בקרב היושבים על הערוצים האיראניים. עד שהגיעה בקשה רשמית ממחלקת המדינה האמריקאית לדחות את העדכון.
Iran: A nation of bloggers from Mr.Aaron on Vimeo. |
|
|
![[info]](http://l-stat.livejournal.com/img/userinfo.gif){kind=small}
magogue's journal